ELENA נ' רימס אינטרנשיונל בע"מ ואח'

החלטה

א.לפנינו בקשה לתיקון כתב תביעה שהגישה התובעת-המבקשת ביום 11/8/2013.

מבוקש לתקן את כתב התביעה המקורי ולהוסיף רכיב פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה/ גמל בהתאם לצו הרחבה בענף התעשיה (מסגרת) לביטוח פנסיוני מקיף לתעשיה-2006, בסכום נומינלי כולל של 21,840 ₪.

ואלה נימוקי הבקשה:

בחקירתה הנגדית של העדה מטעם הנתבעת 1 עלה כי לא הופרש עבור המבקשת כל סכום לפנסיה ו/או לגמל ו/או לקרן ביטוח דמי מחלה במהלך כל תקופת עבודת המבקשת בנתבעות-המשיבות.

הבקשה מוגשת על מנת ליעל את הדיון ולהציג את השאלות שבמחלוקת ובדרך זו תעמוד הפלוגתא האמיתית לדיון; אם לא יעתר בית הדין, הרי שהמבקשת ממילא תהא רשאית להגיש כתב תביעה נוסף יחד עם בקשה לפיצול סעדים; לנתבעות-משיבות ניתנה הזכות להתגונן; הוצאות המשיבות תהיינה גבוהות יותר דווקא אם בקשה זו לא תתקבל.

ב.ביום 21/8/2013 הגישו הנתבעות-המשיבות תגובתן לבקשה ובה הביעו התנגדותן הנחרצת לה ועתרו לדחייתה תוך חיוב המבקשת בהוצאות לדוגמה, מהנימוקים הבאים:

מדובר בבקשת סרק; המבקשת לא צירפה לבקשתה תצהיר כמתחייב; תיקון כתב תביעה לא יאושר אם נהג המבקש בשיהוי ניכר או בחוסר תום-לב; התיק מצוי בשלבים מתקדמים ובתיקון כתב התביעה יש כדי לעכב את ההליך – כתב התביעה הוגש ביום 16/1/2011, נשמעו כל עדויות הצדדים לרבות עדות מוקדמת של המבקשת, נחקרו כל העדים ואף הוגשו סיכומי המבקשת; בהגשת הבקשה בשלב זה יש משום זלזול בזמנו של בית הדין ובנתבעות כאחד, שכן לא יהיה מנוס משמיעת ראיות והתדיינות מחודשת; ה"עילה החדשה" היתה ידועה לתובעת היטב והתיישנה בחלקה.

ג.ביום 28/8/2013 הגישה המבקשת תשובתה לתגובת המשיבות בה חזרה והדגישה כי לנתבעות לא יגרם כל נזק כתוצאה מקבלת הבקשה ודווקא הגשתה של תביעה נוספת תסב לנתבעות הוצאות נוספות; מדובר בהוספת עילה אשר התבררה במהלך חקירת העדה היחידה מטעם המשיבות והבקשה הוגשה בסמוך למתן העדות; המשיבות לא הציגו טעם מהותי אמיתי לדחיית הבקשה ונתפסות לדיני פרוצדורה; עתירת המשיבות לחיוב המבקשת בהוצאות לדוגמה עולה כדי עזות מצח ביחוד לאור התנהלותן למול המבקשת ונסיונן למנוע ממנה מלקבל זכויות שבדין תוך ניצול מצבה הקשה.

ד.לאחר ששקלנו טענות הצדדים להלן החלטתנו –

תקנה 41 (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב- 1991 קובעת כי "בית הדין או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין או להורות לו לתקן את כתבי טענותיו".

כאשר מבקשים לתקן כתב טענות, נצבות שתי שאלות לשיקול דעתו של בית הדין: האחת- האם מעמיד הנוסח המתוקן את הפלוגתא האמיתית לדיון; השניה- האם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול שפיצוי כספי לא יוכל לתקן. אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, כי אז הגישה במסגרת השאלה השניה היא מאוד ליברלית כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר.

כאשר ביה"ד נזקק לדיון בבקשה לתיקון כתב תביעה, עליו להתחשב בעיקר בשאלת עיתויה של הבקשה. אין דומה בקשה שהוגשה לפני שהחלה הצגת הראיות, לבקשה שהוגשה בסופן. כן ימנע ביה"ד לאפשר התיקון כאשר יהא בו כדי להעניק יתרון דיוני לא מוצדק למבקש על פני בעל הדין שכנגד. אמנם הסמכות לתיקון כתב טענות היא רחבה ביותר, אך אין להעתר לבקשת תיקון מקום בו יקפח התיקון בעל דין יריב ויפגע בו שלא כדין, כדוגמת שלילת הזכות להעלות טענת התיישנות.

ה.בענייננו תמוה מאד עיתוי הגשת הבקשה. לא נהיר כיצד "חשבה" המבקשת על רכיב פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה רק בשלב הסיכומים, משכל המידע היה בידיה, (לכל המאוחר במועד הגשת התביעה), לרבות תלושי שכר. ויודגש – המבקשת היתה מיוצגת מראשית ההליך דנא (ועוד כשנה קודם לו). ונתמה – אם מצאה המבקשת להעלות שאלה בהקשר זה במהלך הדיון, הכיצד לא נמצא לה לשקול ולבדוק סוגיה זו עת הגישה תביעתה?!

זאת ועוד, המבקשת ציינה בתשובתה לתגובת המשיבות כי הגישה בקשה זו רק לאחר שהנושא עלה בחקירתה של העדה היחידה מטעם המשיבות וש"הבקשה הוגשה בסמוך למתן העדות". ואולם – העדות ניתנה ביום 23/5/2013, ואילו הבקשה הועברה באמצעות הפקס לבית הדין ביום 11/8/2013 (ונסרקה ביום 12/8/2013). כלומר, גם לאחר ה"גילוי המרעיש" אודות העדר ההפרשה לפנסיה / גמל וחרף השלב המתקדם של התיק לא הזדרזה המבקשת, אלא פנתה בבקשה דנן רק לאחר כשלושה חודשים, כשבוע לאחר שהגישה סיכומיה.

ו. לבית הדין אכן שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן רשות לתקן כתב טענות. אך שיקול הדעת פועל לשני הכיוונים. בענייננו, נוכח הגשת הבקשה בשלב כה מאוחר בהליך וחלוף הזמן מהגשת התביעה; נוכח עיתוי הגשת הבקשה (גם שבוע לאחר הגשת סיכומי המבקשת); נוכח חלוף הזמן בין מועד הדיון בו התגלה ה"מידע החדש" לבין הגשת הבקשה; נוכח העילה שמבוקש להוסיף – עילה שוודאי יכולה היתה "להתגלות" בשלב הכנת התביעה המקורית; נוכח העובדה שיתכן כי חלק מהתביעה התיישנה – לא מצאנו להעתר לבקשה.

המבקשת טוענת כי המשיבות לא הציגו טעם מהותי אמיתי להתנגדותן לדחיית הבקשה, אך היא עצמה לא מספקת טעם מהותי אמיתי שיש בו כדי להסביר את עיתוי הגשת הבקשה והנמקה לה. מעבר לענין השיהוי כשלעצמו, הרי עולה גם החשש מפני התיישנות חלק מרכיב התביעה אותו מבוקש להוסיף.

כבר נפסק כי:

"זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכול. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהייתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש. דוגמה לכך היא טענת התיישנות."

רע"א 2345/98 ס' דנגור ואח' נ' ליבנה ואח' פ"ד נב(3) 427.